פסק-דין בתיק ע"א 23573-02-11

א. כללי

1.     בפניי ערעור על החלטת בית משפט שלום (כבוד השופט אברהם רובין) ת.א. 20646/08 מיום כב אב תש"ע (2.8.10); להלן - "ההחלטה", אשר בה דחה על הסף את תביעתו של המערער נגד המשיב, בהתבסס על פסק דינו הוא, בו נדחה ערעורו של המערער על החלטת כבוד הרשם אורי פוני בבש"א 1202/09  מיום יג אלול תשס"ט (2.9.09) ליתן למשיב רשות להתגונן מפני תביעה שהגיש נגדו המערער, על סך של 45,383 ש"ח.

ביום כג' טבת תשע"א (30.12.10) ניתן פסק דין על ידי כב' השופט אברהם רובין בתיק הנ"ל שבו נאמר כי " אני קובע שהתביעה נדחית על סמך הנימוקים המפורטים בהחלטתי מיום 2.8.10". דברים אלה נכתבו לאחר שהתובע (המערער) הודיע על כוונתו לערער על החלטת בית משפט השלום,  ולכן הוסיף ואמר השופט, מיד לאחר הקטע שצוטט לעיל: "כמובן שאין בעמדת התובע כדי להוות הסכמה כלשהי למה שנאמר באותה החלטה וזכות הערעור על פסק הדין כמובן שמורה לו".

2.     מכאן הערעור שבפניי. במסגרתו טוען המערער, בתמצית, כי שגה בית המשפט קמא בכך שדחה על הסף את תביעתו נגד הבנק, ובכך שדחה את ערעורו של המערער על ההחלטה ליתן לבנק רשות להתגונן. 

ב. הרקע העובדתי 

3.     בין עו"ד משה באדר (להלן: "המערער") לבין בנק דיסקונט לישראל (להלן: "הבנק" או "המשיב") נחתם הסכם, לפיו, כנגד ערבות בנקאית בסך של 33,000 ש"ח, שניתנה ביום 19.3.01, וכנגד ערבות אישית בסך של 70,000 ש"ח שניתנה ביום 10.5.01, יעניק הבנק אשראי נוסף לאדם אחר, ידידו של המערער (להלן - "מקבל האשראי" או "החייב"). במילים "אשראי נוסף" כיוונו הצדדים לאשראי שיינתן לאחר חתימת הערבות האישית, דהיינו: לאחר יום 10.5.01, הוא יום חתימתו של המערער על מסמכי הערבות האישית.

4.     ביום 16.3.03 מימש בנק את הערבות הבנקאית, ובכך חויב חשבונו של המערער בסכום של 33,021.5 ש"ח. 

ג. הרקע ה"שיפוטי"

5.     הבנק אף תבע את המערער, בגין הערבות האישית שנחתמה על ידו (בסך של 70,000 ש"ח). תביעה זו של הבנק נדחתה על ידי בית המשפט השלום (סגן הנשיא, כב' השופט רפי כרמל, עת כיהן בבית משפט השלום), בפסק דין שניתן ביום כב תמוז תשס"ז (8.7.07) בת.א 11050/03 (להלן: "פסק הדין החלוט").

6.     המערער, לעומת זאת, תבע את השבת הערבות הבנקאית שחולטה על ידי הבנק, בתובענה שהוגשה על ידו כנגד הבנק, בסדר דין מקוצר.

7.     בקשתו של הבנק למתן רשות להתגונן, שהוגשה ביום 8.10.09, נידונה בפני כב' הרשם אורי פוני, כולל חקירת מצהיר מטעם הבנק. בהחלטתו מיום י אלול תשס"ט (2.9.09), בבש"א 1202/09 (ת.א. 20646/08) קבע כב' הרשם כי הבקשה לרשות לעיין - מתקבלת.

8.     המערער הגיש ערעור על החלטת הרשם, ליתן לבנק רשות להתגונן, לבית המשפט קמא.

9.     הערעור נדון בפני בית המשפט קמא (כבוד השופט אברהם רובין), אשר נסמך, בנוסף על האמור בהחלטת הרשם, גם על פסק הדין החלוט, שניתן בתביעתו הראשונית של הבנק כנגד המערער שכאמור,נדחתה.

10. בית המשפט קמא, בהחלטתו מיום כב אב תש"ע (2.8.10), הותיר את החלטת הרשם על כנה, וקבע עוד, כי פסק הדין החלוט יצר מעשה בית דין (השתק פלוגתא), לטובת הבנק, ביחס לשאלה האם העמיד הבנק אשראי נוסף, לאחר חתימתו של המערער על הערבות האישית (ביום 10.5.01), בהתאם לחיובו לפי ההסכמות שבין הצדדים. הקביעה העובדתית דנן, כפי שנקבעה בפסק הדין החלוט, על פי קביעת בית המשפט קמא, היא כי הבנק אכן העמיד אשראי נוסף, לאחר חתימתו של המערער על הערבות השנייה. 

במסגרת החלטתו זו, וכפועל יוצא מדחיית הערעור, חייב כב' השופט אברהם רובין את המערער לשלם למשיב את הוצאות הערערו בסך 4,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.

11. משסירב המערער למשוך את תביעתו, לאחר קביעת בית המשפט קמא בדבר קיומו של מעשה בית דין כנגד המערער, השית עליו בית המשפט הוצאות משפט בסך של 1,000 ש"ח, וזאת במסגרת פסק הדין שניתן בתום ישיבת קדם המשפט, ביום כג טבת תשע"א (30.12.10).

ד. הערעור והערעור שכנגד

ד.1. כללי

12. כתב הערעור מטעם המערער עוסק בקביעת בית המשפט קמא בדבר קיומו של מעשה בית דין כנגדו, ובדבר ההוצאות - הגבוה מדי, לשיטתו - שנפסקו כנגדו באותו ההליך.